חספא  לאהוב את השבר, לגלות בו את המרגלית.

מלחמת הדילמה: הצלת החטופים ומבחן הזהות הישראלית

המלחמה בעזה הציבה את ישראל בפני אחת הדילמות המוסריות העמוקות ביותר שידעה. מעבר למאבק על הביטחון וההישרדות, התפתח בתוכנו מאבק על נשמתנו, על עצם הגדרת זהותנו. הדיון הסוער סביב שחרור החטופים "בכל מחיר" חרג משיקולים פוליטיים וצבאיים והפך לקרב בין שתי תפיסות עולם, שכאחת מהן מבטאת מעין "דת" חילונית חדשה ומסוכנת.

הדרישה הבלתי מתפשרת להצלת החטופים שואבת את עוצמתה מערכים עמוקים, יהודיים במהותם, כמו קדושת החיים וערבות הדדית. אולם, במקום לאמץ אותם כמגדלור מאזן, היא הפכה אותם לאמונה מוחלטת וטוטאלית. היא מתעלמת באופן קיצוני ממנגנוני איזון שקיימים הן בהלכה היהודית, כמו הכלל של "אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם מפני תקנת העולם", והן בגישות ליברליות-מערביות, המצדדות במדיניות של אי-מיקוח מול טרור. הקצנה זו, המתעלמת משיקולי ביטחון הכלל, היא יצירה חברתית חדשה, "דת" חילונית ברוחה, אך דוגמטית בנחישותה, המציבה את הצלת החטופים כצו עליון, שאין לו מחיר.

הקצנה יהודית וסכנת ה"התאבדות הלאומית"

תופעת ההקצנה אינה זרה להיסטוריה היהודית. הפילוסוף אלבר קאמי אמר פעם שהיהודים הם "כמו כולם, אבל עוד יותר מכולם", ובכך רמז לנטייה עתיקה להיאחז באידיאולוגיות ולהקצין אותן מעבר למקור. בעבר ראינו זאת בפלגים דתיים, בתנועות לאומיות ובאימוץ נלהב של אידאולוגיות זרות כמו הקומוניזם. היום, אנו רואים את אותה נטייה באמונה החדשה הזו, שמערבבת ערכים אוניברסליים עם מסירות נפש יהודית עד כדי יצירת "הקצנה חילונית שלא מקובלת בעולם". היא מזינה את עצמה מהצורך היהודי העמוק לאחוז במוחלט, והיא מביאה אותנו, מבלי משים, לידי הקרבה של שיקול הדעת הרציונלי.

הסכנה שבתופעה זו ברורה ומכאיבה: חברה שפועלת על בסיס עקרונות חסרי גבולות עלולה לאבד את יכולתה לקיים שיח אחראי ורציונלי. כאשר שיקולים ביטחוניים ומדיניים נדחקים הצדה לטובת מטרה אחת בלעדית, הדבר עלול להוביל למה שניתן לכנות "התאבדות לאומית". זהו מצב שבו המסירות האינסופית לערך אחד עלולה להביא לכליה.

הכרה כואבת כצעד ראשון

במצב זה, דיאלוג רגיל הוא כמעט בלתי אפשרי. דיאלוג אמיתי דורש הכרה בשיקולים של הצד השני ובגבולות הפשרות. כאשר צד אחד מתבצר בעמדה דוגמטית, הוא למעשה פורש מהשיח ומאלץ את האחרים להתייחס אליו לא כשותף לדיון, אלא כגורם שיש להתמודד איתו.

הפתרון אינו טמון בניסיון לשכנע, אלא בראש ובראשונה בהכרה כואבת במנגנון הייחודי והמסוכן שפועל בתוכנו. רק לאחר שנתבונן באומץ אל מול ה"דת" החדשה שיצרנו לעצמנו, ונגביל אותה, נוכל להתחיל תהליך של התפכחות שיאפשר שיח מאוזן ובוגר יותר. עלינו לזכור שהיהדות עצמה, על פניה השונים, מעולם לא הייתה עניין של מוחלטות, אלא מערכת של איזונים מורכבים ורבי קולות. המאבק הנוכחי הוא, אם כן, מבחן דרמטי לזהותה של מדינת ישראל: האם תפעל כמדינה אחראית ומאוזנת, או שתתמסר לזרמים של מוחלטות שמאיימים לכלות אותה מבפנים?