מה אתם עושים כשיש בעיה?

מנסים לפתור אותה? לברוח ממנה? אולי להתחשל ממנה?

רובנו מתמודדים עם הקושי כמו עם שרֵפה: לכבות, לנקות את האפר ולחזור לשגרה. לפעמים מעןדדים את עצמינו שיש לכך סיבה, הכל מושגח, ובטח זה לטובתינו.
אבל אברהם מלמד אותנו תגובה אחרת לגמרי – מהפכנית כמעט.
הוא לא רק מתמודד, אלא ממנף את המשבר להזדמנות.

הירידה הראשונה – מבחן ראשון

עם כניסתו לארץ ישראל, מיד אחרי הציווי האלוקי "לך לך", אברהם נוחת אל תוך רעב.
היגיון פשוט אומר – רעב הוא משבר.
אבל אברהם לא מתלונן, לא תוהה "למה ה'", לא מבקש לחזור לחרן.
הוא יורד מצרימה, ובמקום לראות את הרעב כתקלה, הוא רואה בו שלב נוסף בתוכנית.

עד כאן נוכל לחשוב – הנה אדם מאמין שמתגבר.
אבל אז מגיע הקטע הקשה והמוזר:
כשהוא חושש שייהרג על יופיה של שרה, הוא אומר לה:
"אמרי נא אחותי את – למען ייטב לי בעבורך".
ורש"י מפרש בפשטות: "ייטב לי – יתנו לי מתנות."
האם אברהם מתעניין בעיקר במתנות שיקבל ויתעשר במצב מסוכן זה שהוא לא יודע האם יחיה, מה יקרה לשרה שתילקח לארמון?!

הרווח – לא רק הישרדות

כאן מתגלה החידוש:
אברהם לא רק מבקש לשרוד את המשבר, אלא לראות איך להרוויח ממנו.
במקום תגובה של פחד או נסיגה, הוא מגלה תודעה של יוזמה:
אם אני נכנס למצרים, אולי יש כאן הזדמנות.
אם כבר נשלחתי לתוך מציאות זרה ומאיימת –
אז אשתמש בה כדי לבנות ממנה משהו חדש.

זו אינה תאוות בצע, אלא תודעה אמונית עמוקה:
הקב"ה מנהל את ההיסטוריה, אבל הוא מצפה ממני לחשוב יחד איתו.
אם המציאות השתנתה – זו לא רק גזירה משמים, אלא קריאה אליי להיות שותף.

ואכן, כך קורה:
דווקא במצרים מתגלה שם ה' לעיני כל.
פרעה נענש, שרה משתחררת, ואברהם יוצא “כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב”.
הירידה למצרים הופכת למנוף של צמיחה לאומית ורוחנית.

החידוש: לא תגובה אלא יצירה

אברהם לא נבחן ברעב – הוא יוזם מתוך הרעב.
במקום להתפלל לביטול המשבר, הוא נכנס לתוכו מתוך אמונה שה' נמצא גם שם,
ואולי דווקא שם.
לא רק להינצל – אלא לגלות מה אפשר להוליד מהכאוס הזה. איך להתעשר במקום לשרוד.

זו תודעת השותפות הראשונה בהיסטוריה:
אם ה’ שולח אותי למצרים, סימן שהוא מזמין אותי להיות שותף ביצירה חדשה.
לא סבל שממנו מתאוששים, אלא קרקע חדשה לעבוד בה.

לראות את ההווה כבריאה מחודשת

מכאן מתבהרת דמותו של אברהם:
מידתו חסד, הוא חי כל רגע כתחילת עולם.
אין נוסטלגיה, אין ניסיון לחזור למה שהיה.
כל רגע הוא רגע של “בראשית”.
העולם לא ממשיך – הוא נברא שוב, ואברהם קורא את היצירה החדשה ומגיב לה באומץ.

זו אמונה מסוג אחר:
לא רק להאמין בהשגחה, אלא להיות חלק ממנה.
לחשוב עם ה’, לא רק עליו.

חזון במקום קורבנות: הקלפים תמיד בידנו

החשיבה האסטרטגית הזו, הרואה בכל רגע מציאות חדשה ואפשרית, אינה רק עיקרון תיאולוגי קדום – היא כוח מניע בחיינו. לפני כמה ימים ראיתי סרטון של הדס לוינשטרן, אשת איש יקר שנהרג במלחמה ושהכרתי באופן אישי מילדות. אלמנה עם שישה ילדים, מול שבר שקשה מנשוא, אמרה משפט שלא עוזב אותי: "כל הקלפים אצלי ביד".

משפט זה מהמם בנחישותו. במקום לראות את עצמה כקורבן של הגורל, או לנסות "לשחזר" חיים שאבדו, היא בחרה לראות את האפשרויות הבלתי מוגבלות שלה לאושר, לשליחות ולמשמעות. זהו שיעור מיידי ביזמות אמונית: אם ה' נתן לי את המציאות הזו (את ה"קלפים החדשים"), זו אחריותי כשותפה לשחק בהם בעוצמה מקסימלית ולייצר מהם את הטוב הגבוה ביותר. הדס, כמו אברהם, אינה שואלת "למה זה קרה לי", אלא "מה אני בונה מזה לכתחילה" – כי כשהקלפים אצלנו ביד, ההפסד אינו אופציה.

בין אברהם לחב״ד – שתי דרכים לראות את העולם

יש כאן דמיון לגישת “לכתחילה אַריבער” של חב״ד – הגישה שאומרת:
אם אתה רואה מכשול, תיגש מלמעלה כאילו הוא איננו.
אצל אברהם, לעומת זאת, החידוש הוא אחר:
הוא לא מדלג מעל המציאות אלא נכנס לתוכה ומחפש את הרווח שבה.
לא לבטל את הקושי אלא למנף אותו.
לא לומר “הכול טוב מלכתחילה”, אלא “אם זה קרה – זה חלק מהתוכנית האלוקית שאני שותף בה.”

להיות מתלמידיו של אברהם

להיות מתלמידיו של אברהם פירושו להפסיק לחשוב איך “לחזור לשגרה” אחרי הרעב,
ולשאול: מה המשימה החדשה שה’ פתח בפניי עכשיו?

כך הופכת האמונה ממקלט למעבדה של יצירה.
וכך הופך המשבר – למקום שבו אלוקים לוחש:
"לך לך – צא מעצמך, גלה מחדש את השליחות שלך בעולם."